חנה הנביאה, אמו של שמואל הנביא.

ב"ה

כתב: ירון לוי מתנדב יד לאחים.

הפטרת היום הראשון של ראש השנה מביאה את סיפורה של חנה, אשת אלקנה ואמו של שמואל הנביא. חנה הייתה אחת משבע הנביאות המוזכרות בתנ"ך
אלקנה, בעלה של חנה היה צדיק ובזכותו החלו בני ישראל לפקוד את משכן שילה ולעלות לרגל, מספרים חז"ל שאלקנה היה עולה לשילה עם כל משפחתו ארבע פעמים בשנה וכשהיו אנשים שואלים אותו לאן הוא הולך, סיפר שהוא בדרכו למשכן ה’ בשילה והציע לאנשים לבוא אתו באומרו שמשם תצא תורה ומעשים טובים. הוא היה משכנע את הנשים שיתנו לבעליהן לעלות לרגל או יבואו איתם ומשנה לשנה עלו בזכותו למשכן עוד ועוד אנשים מבני ישראל והתקרבו לה’.
לאלקנה היו שתי נשים, האחת חנה והשנייה פנינה.
חנה הייתה עקרה ובמשך תשעה עשר השנים שבהם הייתה נשואה, לא היו לה ילדים. ואילו לפנינה היו עשרה ילדים. חכמינו אומרים שהקב"ה מנסה את הצדיקים על מנת שיתפללו ויתקרבו אליו וחנה הייתה צדיקה, על כך ניסה אותה הקב"ה.
בנוסף על הסבל הנורא שעברה חנה מכך שרצונה העז לזכות בילדים לא התגשם, פנינה, אישתו השניה של אלקנה, הייתה נוהגת להקניט ולהשפיל אותה על עקרותה. היא הייתה אומרת לה: אילו היית צדקת ה’ לא היה מונע ממך פרי בטן. יש מפרשים המסבירים את דבריה של פנינה, בכך שרצתה לעורר את חנה להתפלל עוד ועוד לה’ ולזכות בבן.
אלקנה אהב את חנה מאד, על אף עקרותה והיא האישה היחידה בתנך שאהבתו של בעלה אליה מוזכרת במפורש. חנה התפללה כל הזמן לקב"ה והתחננה אליו שייתן לה ילד ואלקנה ניסה לנחמה ואמר לה "למה תבכי, הרי אנוכי טוב לך מעשרה בנים". תשמחי בחלקך ותעבדי את ה’ גם ללא ילדים, אולי זה רצון ה’.
דבריו של אלקנה לא ניחמו את חנה והיא לא קיבלה את העקרות כגזירה. שנה אחר שנה היא נסעה לשילה להתפלל לה’ שיחנון אותה בבן. כאבה של חנה היה רב ושוב יצאה לבית ה’ בשילה להתפלל מעמקי ליבה השבור לה’. הפעם היא לא הסתפקה רק בתפילה. חנה נדרה נדר לה’ שאם תזכה ללדת בן, היא תקדיש אותו לעבודת ה’ במשכן. למרות שהיה הדבר בנפשה, חנה לא אמרה את הדברים בצעקה או בכעס, היא התפללה בשקט, קולה לא נשמע רק שפתיה נעות וליבה מלא בכוונה לכל מילה.
עלי הכהן, שהיה הכהן הגדול באותה התקופה ואב בית הדין, היה משגיח על העבודה והתפילה במשכן. הוא ראה את חנה מתפללת בחג מתוך בכי, כשרק שפתיה נעות ותמה על כך מאד, הוא חשב שהיא שיכורה, והרי לשיכור אסור להיכנס לבית ה’. לאחר שסיימה את תפילתה הוא פנה אליה בעדינות ושאל האם היא שיכורה? חנה נפגעה מאוד מחשדו של עלי וענתה לו שהיא אינה שיכורה כי אם ליבה שבור והיא מתפללת מנפש כואבת. עלי התנצל בפניה על חשדו ובירך אותה שה’ ישמע את תפילותיה ואכן לאחר שחזרה לביתה הרתה חנה וילדה בן. היא קראה לו שמואל, על כך ששמע ה’ את תפילתה.
שמואל היה ילד צדיק מאד בעל כוחות רוחניים ושכליים גדולים בהרבה מגילו, וחנה הצדיקה, על אף שחיכתה שנים לבן הזה וסוף סוף זכתה לחבוק אותו ורצתה לגדל אותו ולהיות במחיצתו כל הזמן, אולם היא התגברה על רגשותיה הפרטיים ומיד כשהתאפשר הדבר היא קיימה את נדרה והביאה אותו למשכן בית ה’, לעלי שחינך אותו וגידלו בקדושה, לשרת את ה’ במשכן.
הקשר של חנה עם בנה לא נותק ומדי שנה כשעלתה למשכן, היא ראתה את בנה והביאה לו מעיל שתפרה לו באהבה ושמואל לבש את המעיל תמיד.
ביום שמסרה חנה את שמואל לעלי נחה עליה רוח ה’, ומתוך כאבה הגדול היא פצחה בשירה, אותה אנו קוראים בראש השנה. שירה זו פותחת כשבח והלל לשם, שאמר את דברו ולא יחזור בו. בשירתה מזכירה חנה גם את הקושי הגדול במסירת בנה לה’ ומנבאה אירועים שיקרו לעם ישראל עד סוף הדורות.

תפילת חנה היא אחת התפילות המיוחדות ביהדות, וממנה למדים כמה מהלכות התפילה. על חנה נאמר שהתפללה וקולה לא נשמע ולכן אנו מתפללים בלחש ואסור להגביה קול בתפילה.
חנה התפללה ושפתיה נעו ולכן צריך שהשפתיים ינועו בתפילה ויחתכו את המילים.
.
בעדות המזרח נוהגים להתפלל חלקים מתפילת חנה בתפילת שחרית. נשים מוסיפות בתפילה זו:
"ריבונו של עולם, כשם ששמעת לחנה בתפילתה , כן תשמע ותענה לתפילתי."

חנה הייתה אישה גדולה, היא עלתה מעל הניסיונות והייסורים שהיו מנת חלקה. חנה קילסה ושיבחה את הקב"ה במילים שהן היסוד לתפילותינו והצליחה בתפילתה לשבור את גזירת העקרות. למרות הקושי הגדול ורצונה הטבעי כאם לגדל את בנה, היא הקדישה את בנה הצדיק, שמואל הנביא, לה’.

הכותב הוא מתנדב בארגון יד לאחים, יד לאחים מחלץ נשים יהודיות וילדיהן מכפרים ערביים
ומושיט יד לעזור ליהודים שנשבו בכבלי המיסיון והכתות.
הכנסו לאתר של יד לאחים : http://www.yadleachim.co.il/ או לדף הפייסבוק של יד לאחים